הדברים מובאים כמו שהם מתוך ספרו של הרב איתמר שוורץ – 'דע את נפשך', ומתארים סטנדרט חדש של מטפל שלטעמי על כל מטפל לשאוף אליו, מעבר לשיטות הטיפול והכלים בהם הוא נעזר.
הרגשת המטופל
כאשר באנו לטפל באדם לא די בכך שנשמע אותו, אלא מעבר לכך צריך גם להרגיש אותו. מטפל אמיתי יכול להבין את האדם יותר ממה שהמטופל מבין את עצמו.
גם אם המטפל הוא ברמה כזו שהוא יודע להקשיב, לדלות את הנתונים ולערוך את ההצלבות, הוא יכול להבין את האדם יותר מעצמו, כי יכול להיות שאותו אדם עצמו לא יודע להצליב ולהפיק את המשמעויות. אולם זוהי הבנה חיצונית. לעומת זאת מטפל שגם מרגיש את האדם שלפניו יכול להבין את המטופל הבנה פנימית ועמוקה יותר מאשר הוא מבין את עצמו, כי המטפל עצמו מרגיש ממש את המתחולל באדם שלפניו מבפנים. וכלשון הפסוק ההגדרה של להרגיש ממש את השני זה נקרא – "ונפשו קשורה בנפשו".
יש כאלו שרוצים לטפל באנשים בשיטה שהמטופל עומד מול מבחן ממוחשב או ששולחים לו איזה פרוספקט עם שאלון בשיטת מבחן אמריקאי ואחרי-כן עושים עיבוד נתונים מפיקים דיאגנוזה ושולחים לו צורת טיפול. אני לא יודע לאיזה סוג נפש השיטה הזו מתאימה, אבל ברור שלא זו הדרך לעבוד עם נפש אדם חי.
כאשר אנחנו רוצים לנתח עניין מסוים יש תמיד את הנימים היותר דקים שלא ניכרים על פני השטח. לנפש יש עומק לפנים מעומק, ודקות אחר דקות. אדם הוא לא מערכת רובוטית דטרמיניסטית שאנחנו יכולים לתת לה הגדרה של כל האפשרויות הקיימות ואין חריגות מעבר לזה. כלל הנפשות כוללות אין סוף של גוונים, ושום מבחן לא יוכל לכלול את הנפשות.
פעמים שהנתונים החיצונים מורים על נטייה מסוימת אך התפיסה הפנימית מורה נטייה הפוכה. וכמו ברפואה הפשוטה שעל פני השטח יש כללים יבשים שאיתם מגיעים לאבחנות, אבל לפעמים באים לרופא מומחה והוא אומר – "לא, זה לא מקרה רגיל אני מרגיש שיש כאן משהו אחר, זה לא נראה לי". כלומר, על-אף שהכללים היבשים הרגילים מראים על הבחנה של מחלה מוכרת, אבל לרופא המומחה יש אינטואיציה מחמת הרגשה פנימית כמו קול פנימי שאומר לו – "כאן זה לא אותו דבר".
מי שמטפל בנפשות עם חומר יבש, אי-אפשר לומר שהוא לא יצליח בכלל, סוף כל סוף הוא יכול להגיע למסקנות עם כיוון חיצוני נכון, אבל חסר לו פנימה הרבה.
בכדי לטפל בבני אדם, המטפל אמור להיות אדם שמבין את הכללים, אבל בעיקר הוא מרגיש את האדם שלפניו.
לדוגמא: אישה חוזרת הביתה, הבעל אומר לה שלום והיא משיבה בשלום. הבעל אומר מה שלומך היא משיבה הכל בסדר ברוך השם. בעל אמיתי יכול להגיד לאשתו לפי הצליל של הקול שלך נשמע שלא הכל בסדר, אמנם את אומרת שהכל בסדר, אבל בצליל הפנימי אני מבחין שלא הכל בסדר, מהבעת הפנים הדקה אני קולט שלא הכל בסדר. אני לא יודע כעת מה הבעיה, אבל אני מבין שישנה נקודת בעיה.
ואם בני זוג שחיים במשך שנים יחד ועדיין הם לא למדו להכיר אחד את נפשו של השני, זה מעיד על נקודת בעיה בקשר.
כאשר מתקיימים שני התנאים: א. שהנפש המטופל קשורה יותר למטפל. ב. המטפל עצמו חודר יותר פנימה אל המטופל ומרגיש אותו לעומק. אזי המטפל יכול לזהות דברים שעל פני השטח החיצוני אינם נראים כלל. ואז יכול לבוא איזה "מטפל מקצועי" חיצוני ולשאול "איך הגעת לזה?", התשובה תהיה "מאוד פשוט – הרגשתי את זה מיד", הוא ישאל – "האם יש לך איזה אבחון שעל בסיסו בנית את המהלך?", התשובה תהיה "לא! אני אפילו לא זקוק לאבחון כזה".
שורש העבודה עם הזולת היא היכולת להרגיש אותו.
כל השיטות שמלמדים היום – הם חיצוניות, כולל כל מה שנכתב בספר הזה עד לכאן. זה שאנו מגדירים אותם חיצוניות לא בא לשלול אותם לגמרי, אלא הכוונה שזה רק חצי הדרך, זה רק חצי מהנצרך בכדי לטפל בנפש.
עבודה פנימית אמיתית של מטפל עם מטופל נבנית ראשית על גבי הרגשה פנימית מתוכו של המטפל, ואם אותו מטפל לא מרגיש את עצמו עמוק, הוא לא יכול להגיע להרגשה כלפי הזולת.
להגיש עזרה אמיתית לאנשים יכולה לבוא רק מאותם אנשים שעבדו קודם הרבה עם עצמם. זה לא מקצוע ששייך לאוניברסיטה ולא שייך לסדנאות, אלא זה שייך למי שעובד עם עצמו והוא הגיע לתפיסה עמוקה בתוכו, לרמת עבודה עצמית גבוה, רק אז הוא יכול להתחיל לעבוד עם זולתו. לעומת זאת אדם שינסה לעבוד עם זולתו כמקצוע וכשיטה אבל הוא לא עובד עם עצמו תמיד, הוא לא יכול לעזור הרבה.
לחדור עמוק לתוך השני זה יתכן רק אחרי שהמטפל עבר עבודה עצמית ארוכה מאוד. כלומר, כאשר יש לאדם עבודה כזו שהוא הגיע למצב שיש לו אהבת הזולת שהוא יכול לבכות על אנשים באמת, אז הוא יכול להתחיל לטפל בהם. לפני שהוא יכול לבכות על כאב של זולתו ואני לא מדבר על כאב נורא של אסון מחריד שקרה למישהו, אלא הוא מרגיש שמישהו סובל והוא בוכה עליו, זה סימן שהוא התחיל להרגיש בני-אדם. וכאשר הוא מרגיש בני-אדם הוא יכול להתחיל לחדור לאט לאט יותר עמוק.
בכדי להיות ראוי לבוא לעזור ולטפל באנשים אחרים, מוכרח שיקדם לזה תהליך שהאדם טיפל בעצמו הרבה מאוד. המטפל חייב להיות אדם שהרגשות שלו מתוכו מבוררים אצלו יותר ויותר, הוא מתמודד עם החסמים הפנימיים שלו, עם הניתוח העצמי שלו, והוא הצליח להביא את הנפש של עצמו לאיזון ברמה מסוימת, ורק לאחר שהוא מכיר את הדברים מתוכו הוא יכול להרגיש גם את זולתו.
כאשר אדם בא להתעסק ולטפל באנשים אחרים, צריך שיהיה בינו לבינם חיבור פנימי. יכול להיות שיקח זמן עד שהוא יתחבר למטופל, עד שהוא ילמד להכיר אותו, כי יש כאלו שהם "אגוזים קשים" ועד שמצליחים לפצח אותם זה לוקח זמן. תהליך ההגעה להתקשרות נפשית תלויה בכמה סיבות למשל: האם למטופל יש אמון קדום במטפל, הוא מכיר אותו כאישיות על, אזי הוא נותן בו אמון מידי, והוא מוכן להיפתח אליו. לעומת זאת פעמים שמגיע אל המטפל מטופל שבכלל לא רצה להגיע, אלא הוא נגרר ע"י ההורים או חברים וידידים שלו והוא לא נותן אמון ולוקח זמן עד שאתה קונה את אמונו. אבל בכל מצב לפני שהמטפל מרגיש את המטופל הוא לא יכול לטפל בו!
אם עובדים על פי כללי ספרי המקצוע אזי זה עובד מהר וקצר, אבל הרבה פחות יעיל. לעומת זאת אם אנחנו עובדים בצורה פנימית, זה יקח יותר זמן, אבל זו דרך ארוכה שהיא קצרה, היא ארוכה בחיצוניות אבל היא דרך זה הרבה יותר מיוסדת ואפשר להגיע על-ידה להישגים יותר פנימיים.
מטפל יכול לנסות ללמוד את המטופל שלו חיצונית עד שהוא ירגיש אותו, אך רק כאשר הוא ירגיש אותו, הוא יוכל לעזור לו באמת.
דברתי עם אחד מרבני ירושלים זצ"ל שהיו מביאים אליו כל מיני מקרים קשים וסבוכים, והוא היה מנסה לטפל בהם, הן בשיטות חיצוניות והן בצורה יותר עמוקה. הוא אמר לי – "אנשים לא מבינים את שיטת העבודה שלי, ואני גם לא יכול לכתוב על זה ספר כי זה לא שייך ולא אפשרי. כי כאשר נכנס אלי אדם אני חודר לנקודה העמוקה שבנפש שלו, והוא מרגיש אותי שם עמוק שאני איתו, ומשם אני יכול לעבוד".
הנקודה הפנימית בנפש
כאשר אדם מטפל באחרים באופן פיזי חיצוני זה לא צורך הרבה אנרגיות של נפש, זה צורך ריכוז מחשבתי מסוים, ולמי שיש כוח חשיבה מרוכז זה לא מעייף אותו כל-כך והוא יכול לעבוד שמונה עד עשר שעות ביום כמו שאנחנו רואים במציאות. אך כאשר אדם מכניס את הנפש שלו לתוך מה שהוא פועל אזי זה מצריך כוחות נפש גדולים, כמו שבכדי להרים דבר כבד זה צורך כוחות גוף גדולים, כך בכדי לטפל עמוק ולהרגיש זה צורך כוחות נפש חזקים. ולכן ראשית זה מוריד מהאפשרות לטפל בכמות גדולה של מטופלים מחמת שיש צריכת נפש גבוה שהמטופל מקבל וזה חיובי, אבל מאידך, כאשר אנחנו נקשרים בנפש של אדם שנמצא לפנינו שהוא סובל או שהוא מתלבט וכל סוגי הבעיות שישנם, ואנחנו באמת נכנסים לתוך הנפש שלו, אזי הסבל נוגע בנפש של המטפל. ובאמת אחד מהמטפלים הטובים שבדורנו קיבל התקפי לב מזה.
כאשר שאלו את החזון איש זצ"ל איך הוא מסוגל לשבת ולהתרכז בלימוד לאחר שהוא שומע צרות של כל-כך הרבה יהודים? הוא השיב להם – "אכן הצרות נוגעים לי עד הנקודה העמוקה שבנפש, אבל יש לי נקודה יותר עמוקה", זה משפט עמוק מאוד.
נסביר את דבריו, הגם שהצרות שאני שומע מגיעות עד לעומק הנפש שלי, אבל חייב להיות שתהיה לי נקודה יותר עמוקה, אחרת אני אחיה את הצרה עד כדי שהיא תוכל למוטט אותי. זה קורה לבני-אדם שלא גילו בתוך עצמם את הנקודה של האני הפנימית שעמוקה יותר מהצרה החיצונית. ואם כן הדרך להתמודד עם הצרות הפרטיות שלי היא להיכנס פנימה לנקודה הפנימית של האני, לשכוח מהצרה, לנוח להירגע לצבור כוחות ואז לצאת החוצה ולהתמודד עם הסבל.
אדם שלא גילה נקודה יותר פנימית מהצרה של עצמו, והוא בא לטפל באנשים באמת בעומק הפנימי שהוא גילה אצל עצמו – הוא יתמוטט, כי הם מביאים אותו לסבל אמיתי שהוא לא מסוגל להחזיק מעמד בצרות הללו, הוא יכול ליפול מזה.
השפת אמת זצ"ל היה יושב ושומע צרות של אנשים שעות על גבי שעות, והוא אמר שאילולי שהוא היה משקיע את עצמו לאחר מכן בתורה הוא היה מתמוטט. כלומר הוא גילה עומק יותר פנימי של חיבור לתורה בנפש ושם הוא שוכח דבר ראשון מהצרות של עצמו, כי אדם ששוכח את הצרות של אחרים וזוכר את הצרות של עצמו ברור לכולם שזה לא אמיתי, כי הוא לא הגיע לנקודה הפנימית שבתוכו. אך אם הוא מגיע לאותה נקודה פנימית שהוא שוכח גם מהצרות של עצמו שם מותר לו לשכוח גם מהצרות של אחרים. זה העוגן שלו, זה הבסיס של החיים שלו.
בכדי שאדם יוכל לטפל הוא צריך מחד מקום להרגיש את השני, אבל מאידך צריך שיהא לו מקום שהוא לא מרגיש שם גם את הצרות של עצמו, ולשם הוא חוזר אחרי טיפול ונרגע, וחוזר החוצה לעזור שוב לאנשים. לתת ריווח בין פרשה לפרשה, ואח"כ הוא יוצא שוב מהצרה וחוזר לאותו מקום שנאמר עליו -"עוז וחדוה במקומו"י, הוא נח ושוב יוצא להשתתף בצרות. כמשל לאדם שעובד ביום ונח בלילה, כך האדם שעובד עם אנשים בנקודות הפנימיות, ושומע את סבלם וכאבם, הוא משתתף בצרה, נח מהצרות בנקודה הפנימית שבו, ושוב יוצא החוצה.
זו נקודה מוכרחת כי אם היא איננה זה אומר או שהוא לא הגיע להרגשה אמיתית של הזולת, או שהוא מרגיש אותם ומתמוטט יחד איתם.
