יש לנו בעיה. חמורה מאוד.
אנחנו חיים בשגיאה. באג במערכת.
זה אמנם באג מכוון במחשבה תחילה.
הוא קיים כדי שנמצא בעצמנו מי אנחנו באמת.
אז מה הבעיה, ואיפה היא מתחילה?
הטעות המהותית מתחילה מכך שאין לנו מושג מי אנחנו באמת ומה אנחנו עושים פה.
הלכנו לאיבוד בתהום הנשיה, של "הרצון לקבל".
מהו "הרצון לקבל"?
הרצון לקבל הוא חלק מאוד מהותי מאיתנו. אנחנו מכירים אותו טוב מתוקף כך שאנחנו פשוט 'רוצים'. כל הזמן. ואם אנחנו מפסיקים לרצות אז או שאנחנו מתים לאט לאט, או שאנחנו בבעיה. לרוב אנחנו לא מכירים משהו אחר. זה הטבע שלנו.
אממה.. זה רק חלק מאיתנו. זה לא כל המהות שלנו, אלא חלק משלם שכל עוד לא ממומש או לפחות נמצא בכיוון הנכון למימוש, אנחנו אבודים.
כדי להבין את התקלה אתן דוגמא –
יש לנו מצבים שבהם אנחנו מרגישים טוב, שמחים ובהודיה על החיים (ישתבח שמו..) ויש לנו מצבים בהם אנחנו כעוסים, עצבניים, לא מרוצים, מתוסכלים וכו'.
מה גורם לנו למצבים האלה?
זה פשוט. כאשר אנחנו מתמלאים בתענוג אנחנו מבסוטים, וכאשר זה לא מסתייע ולא מצליח אז אנחנו מבואסים, עצבניים וכו'.
אז מה, זה כל האדם? עבד להנאה?! למשהו שהוא חולף וחסר משמעות ונצחיות? כל החיים מנסה למלא את עצמו וקצת מצליח והרבה לא, ועובד לשם כך כל יום מחייו עד שמת?
ממש לא.
כאן אני חוזר להסבר, שזה רק חלק אחד מאיתנו. חלק משלם. זה ה'כלי'. הוא רק חצי מהסיפור. כי בסיפור שלנו יש עוד חלק שהוא למעשה הכי חשוב ומהותי, והוא ה'אור'. ואני מדבר על שני חלקים מהאדם. מאיתנו.
כל עוד לא הכרנו את צד ה'אור' שבנו אנחנו עסוקים בלגלות עד כמה הצד של ה'כלי' הוא חסר, מאכזב, מתסכל, עד כדי מעוות, ואף לעיתים אכזרי ונורא. מציאות מאוד מאוד בעייתית שממש קשה לחיות בה.
אז מהו חלק ה'אור' שבנו ואיך מתחברים אליו?
השלב הראשון הוא להיות מודע לבעייתיות שבמצב שלנו, להבין שזה לא כל ה'אני' ושהמצב הזה מאוס עלי. אני חייב להשתחרר ממנו.
בשלב הבא אני רוצה להתחבר ל'אני' המהותי שלי ולהיות שלם. עצם הרצון לכך הוא מאוד חשוב. רק מה, בשונה מההתנהגות הכפייתית שלנו לקבל את מה שאנחנו רוצים כמו סם, אנחנו צריכים להכיר תהליכים אחרים ותחושות חדשות.
אנחנו נגיע לאני המהותי ה'אורי' שלנו, אבל יש פה תהליך קצר שאנחנו צריכים להעביר את הרצון שלנו.
ראשית, עלינו להביא את הרצון שלנו למצב ה'השתוקקות'.
מצב ההשתוקקות הוא מצב שבו אנחנו 'רוצים' באותו אופן טבעי שהזכרנו קודם. אבל, הפעם אנחנו רוצים לשהות בו ולא למלא אותו במשהו שקרי. לא הפעם. מספיק עם זה. די!
הפעם אנחנו רוצים לכוון את ההשתוקקות שלנו לאן שאנחנו בוחרים. אז קודם כל צריך קצת איפוק וסבלנות לא לחפש מיד מילוי. בדיוק כמו שילד מבקש ממתק ואנחנו אומרים לו לא. הוא נשאר ריק וסובל מכך. אבל זה לטובתו…
בשלב הבא, עלינו לקלוט שההשתוקקות שלנו היא דבר טוב. אנחנו למעשה באופן טבעי, נמצאים תמיד בערגה לשוב למצב הטבעי שלנו – שאנחנו, ה'כלי' וה'אור' נמצאים יחד כאחד, בחיבוק ואהבה. בתענוג הדדי.
אנחנו כ'מאוהבים' אבסולוטיים שמחכים ומצפים למפגש וחיבור עם האהוב/ה שלנו.
רק שאנחנו בד'כ ממלאים עצמינו בדברים זמניים ולא מרגישים את זה כי אנחנו כל הזמן בורחים מהרגשה זאת. פוחדים מה'ריק'. אבל הוא מצב טוב וטבעי. ממנו אנחנו מקבלים חיות, השראה, כותבים שירי אהבה, יוצרים וכו'.
נכון, יש לו טעם מוזר, קצת כואב (bitter sweet) אבל צריך לתת לו את הפרשנות הנכונה. וגם, הוא רק שלב ביניים, הוא עדיין רק חלק מהשלם, ולא התכלית להישאר בה. אז אל דאגה.
אחרי שהבנו את זה, נתנו את הפרשנות הנכונה ל'ריק' שהוא למעשה ערגה, בידדנו במשהו את עצמינו מהדחף למילוי מיידי, אנחנו צריכים לכוון את הערגה שלנו – למה אנחנו משתוקקים? או יותר נכון, באיזה אופן אנחנו רוצים להיות במפגש עם ה'אור' כשזה יקרה. עלינו לפתח 'חזון' כמה שיותר טוב ונכון למפגש הזה.
ההכנה הנכונה למפגש הוא, שה'כלי' יגלה שגם בו יש תכונות של ה'אור'. גם הוא מסוגל לתת תענוג ולא רק לקבל. והתענוג שהוא יכול לתת הוא הערכה והודיה. אבל לא במילים. אלא כ'הויה'. כהרגשה.
דמיינו שאתם פרח. סגור. בחושך. שעות על גבי שעות, דקות על גבי דקות, שניות על גבי שניות. ממש אינסוף. ואתם משתוקקים לאור שיבוא וימלא אתכם, שתוכלו להיפתח ולהיות בתענוג ומלאות ולשמוח ולהודות.
מזהים כבר את ה'תקלה'?!
עכשיו במקום רק לחכות למילוי אנחנו נזכרים שיש פה משהו הרבה יותר גדול שקורה שאנחנו בציפייה אליו ורוצים להגיע אליו מוכנים, נכונים, כדי שזאת תהיה פסגת האושר של כל המציאות.
כשיגיע הבוקר, בעוד הרבה זמן, ממש אינסוף, אנחנו נוכל שוב פעם להיפגש עם האהוב שלנו. השמש. והוא יבוא לאחר ציפייה ארוכה, עם קרני השמש היפים שלו, מלאים באהבה. וכל מה שמעניין אותו זה דבר אחד. לפגוש – אותי. ולהביע את אהבתו. ואני, מאוד רוצה להגיע מוכן כך שכל טיפת אהבה שתיכנס ותמלא אותי- תתקבל בשיא האהבה מצידי, ואוכל לפתוח את עלי הכותרת שלי ולהביע את האהבה, השמחה והתענוג שלי ע'י מיליוני צבעים שינבעו מעצם הווייתי. צבעים שלא ידעתי שבכלל יש בי. וכך אוכל לתת לאהובי את התענוג שלי מהנתינה שלו.
אנחנו רוצים לנתב את ההשתקקות שלנו. להיות הבעלים עליה, לגלות את השלמות שיש כשהאור והכלי הם יחד כאחד ולגלות שאנחנו חיים חיים שהם מתנה של התגלות האהבה הנצחית והאיסופית שאנחנו חלק ממנה. ויש מי שדאג וחשב על כל הפרטים האלה כדי שיתקיימו ונוכל ליהנות מהם.
מדובר פה על אורח חיים, לא על חוויה חד פעמית. חיים מלאים שבהם נגלה מי שאנחנו, אילו רצונות יש בנו, אילו כוחות יש בנו, מה יש מחוצה לנו ועוד.
דרך צלחה
