הם ישבו במטבח הישן, האור הצהוב מהנורה היחידה ריצד על השולחן.
יואב הביט בבנו, עידו, נער בן שש-עשרה, שגדל לו מול העיניים אבל לאחרונה נראה לו רחוק מתמיד. כבר חודשים שהשיחות ביניהם הפכו קצרות, קשות, לפעמים כמעט עוינות.
עידו נשען אחורה על הכיסא, ידיו משולבות, העיניים בורחות הצידה. ואז, כאילו משהו בתוכו נפרץ, הוא התחיל לדבר. המילים יצאו מהר, חדות, לעיתים רועדות. הוא האשים, הטיח, ואפילו הרים קול.
הלב של יואב קפץ. הדם עלה לו לפנים. כל שריר בגוף רצה להתגונן, לענות, להעמיד במקום. המילים שעמדו לו על קצה הלשון היו חמות, בוערות, מוכנות לפרוץ.
אבל משהו בו אמר לו – "חכה".
הוא עצר את הנשימה לרגע, כמו אדם שמחזיק כוס מלאה עד שפתה ומבין שכל תנועה חדה תשפוך הכול. במקום לדבר, הוא נשען מעט קדימה. המבט שלו לא היה קר, אבל גם לא נמס מיד. הוא פשוט היה שם.
ככל שהקשיב, המילים של עידו התחילו להשתנות באוזניו. מאחורי הכעס נשמע כאב, מאחורי הטון התקיף – חיפוש נואש להרגיש שרואים אותו באמת.
יואב הרגיש את ליבו נפתח, אבל שמר על יציבות. לא נתן לרגש להציף או לשטוף את השיחה. היה בזה מאמץ – כמו לעמוד מול רוח חזקה ולא לזוז, אך גם לא להיאבק בה.
בהדרגה, הסערה שככה. הקול של עידו ירד, המילים הפכו איטיות יותר. בין משפט למשפט נכנסו שתיקות – לא שתיקות של ניתוק, אלא כאלה שמאפשרות לנשום.
יואב הרגיש שהמרחק ביניהם מצטמצם. השולחן, שלפני דקות אחדות הרגיש כמו גבול קשיח, הפך פתאום למרחב משותף. הוא התחיל להרגיש שחום נעים ממלא את החדר וגם את איזור החזה.
הוא לא אמר הרבה. רק מדי פעם הנהן, או חזר בשקט על מילה שאמר עידו, כדי שידע ששמע.
ואז, ברגע שקט במיוחד, עידו הרים מבט. העיניים שלו, עד אז מלאות מתח, התרככו. הוא אמר בשקט, כמעט בלחישה:
"אתה מבין אותי, אבא."
סיפור זה בא להמחיש את העקרון הקבלי – "צמצום , מסך ואור חוזר" בו האדם עושה הגבלה על אופן הקבלה או התגובה שלו כדי להגיב אל המציאות בצורה מיטיבה ולהתחבר אל הצד הטוב שבו. וכך הוא הופך באופן הדרגתי להיות כמו האור ואף להרגיש כך. בצורה זאת הוא מתפייס עם המציאות והם נמצאים בחיבוק אחד.
